Le texte Le vocabulaire Les révisions
Peah
Daf 22a
משנה: הִקְדִּישׁ קָמָה וּפָדָה קָמָה חַייָב. עֳמָרִין וּפָדָה עֳמָרִין חַייָב. קָמָה וּפָדָה עֳמָרִין פְּטוּרָה שֶׁבִּשְׁעַת חוֹבָתָהּ הָֽיְתָה פְטוּרָה. וּכְיוֹצֵא בוֹ הַמַּקְדִּישׁ פֵּירוֹתָיו עַד שֶׁלֹּא בָאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת וּפְדָּאָן חַייָבִין וּמִשֶׁבָּאוּ לְעוֹנַת הַמַּעְשְׂרוֹת וּפְדָּאָן חַייָבִין. הִקְדִּישָׁן עַד שֶׁלֹּא נִגְמְרוּ וּגְמָרָן הַגִּזְבָּר וְאַחַר כָּךְ פְּדָאָן פְּטוּרִין שֶׁבִּשְעַת חוֹבָתָן הָיוּ פְטוּרִין.
Traduction
Si, après avoir déclaré sacré le blé sur pied, on le rachète dans le même état, on est tenu de prélever les diverses parts des pauvres. Si la déclaration a eu lieu pour le blé en gerbes et le rachat de même, l’obligation subsiste. Mais, si après avoir déclaré le blé sacré lorsqu’il était sur pied (236)Et il a été coupé par le trésorier des saintetés., on le rachète en gerbes, on est dispensé des prélèvements; puisqu’au moment où l’obligation subsistait, le blé en était dispensé (par son caractère sacré). De même (237)Au (Halla 3, 4), ce se retrouve textuellement., celui qui déclare ses fruits sacrés avant qu’ils aient passé par la période où ils sont soumis à l’obligation de la dîme, puis les rachète, est obligé de prélever la part des lévites sur ses produits (238)L'obligation n'a commencé qu'après le temps du rachat.; ou si on les consacre après cette période et qu’ensuite on les rachète, on est aussi tenu aux prélèvements. S’ils ont été consacrés avant l’achèvement des travaux préparatoires (constituant l’obligation), que le trésorier des dépôts sacrés ait terminé ce travail, et qu’ensuite on les ait rachetés, ces produits sont dispensés de toutes les parts, puisqu’au moment où ils eussent été passibles de prélèvements, ils en étaient dispensés par leur caractère sacré.
Pnei Moshe non traduit
מתני' עומרין ופדה עומרין חייב. בשכחה:
קמה ופדה עומרין פטורה. דמקרא דממעטינן קציר עכו''ם ממעטינן נמי קציר הקדש כדדריש בספרי מקצירך ופטור גם משכחה כרבנן דלעיל דילפי שכחת עומר משכחת קמה גבי נכרי. וה''ה נמי גבי הקדש:
עד שלא באו לעונת המעשרות. כמו ששנוי הוא בפ''ק דמעשרות ואם משהגיעו לעונת המעשרות עדיין ביד הגזבר היו פטורין ואם לאו אין ההקדש פוטרן.
וגמרן הגזבר. שנגמרו בעודן ביד הגזבר:
משנה: נָכְרִי שֶׁקָּצַר אֶת שָׂדֵהוּ וְאַחַר כָּךְ נִתְגַּיֵּיר פָּטוּר מִן הַלֶּקֶט וּמִן הַשִּׁכְחָה וּמִן הַפֵּיאָה. רִבִּי יְהוּדָה מְחַייֵב בְּשִׁכְחָה שֶׁאֵין הַשִּׁכְחָה אֵלָּא בִשְׁעַת הָעִימּוּר.
Traduction
Un étranger idolâtre, qui après avoir moissonné son champ, s’est converti au Judaïsme, est dispensé de prélever les diverses parts des pauvres, comme cueillette, oubli et pea (232)Au moment de la moisson, qui est l'instant de l'échéance, il n'était pas encore Juif.. Selon R. Juda, il est tenu de donner la part d’oubli, parce que l’on prélève cette portion sur le blé en gerbes (or, à ce moment, il était déjà juif).
Pnei Moshe non traduit
מתני' נכרי שקצר את שדהו ואח''כ נתגייר פטור. ובת''כ פ' קדושים דריש לה דכתיב ובקצרכם גבי פאה ולקט פרט לשקצרוה נכרים וכן גבי שכחה כתיב כי תקצור קצירך ושכחת וגו' מכאן אמרו נכרי שקצר שדהו ואח''כ נתגייר פטור דבשעת קצירה לאו בר חיובא היה:
שאין שכחה אלא בשעת העמור. כדכתי' ושכחת עומר בשדה ובשעת העמור כבר נתגייר וחייב הוא בכל המצות וטעמייהו דרבנן מפרש בגמ' ואין הלכה כר''י:
משנה: פֵּיאָה אֵין קוֹצְרִין אוֹתָהּ בְּמַגָּלוֹת וְאֵין עוֹקְרִין אוֹתָהּ בְּקַרְדּוּמוֹת כְּדֵי שֶׁלֹּא יַכּוּ אִישׁ אֶת רְעֵהוּ. שָׁלוֹשׁ אוֹבָּעְיוֹת בַּיּוֹם בְּשַׁחַר וּבְחַצּוֹת וּבְמִנְחָה. רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לֹא אָֽמְרוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ. וְרִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר לֹא אָֽמְרוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ. שֶׁל בֵּית נָמֶר הָיוּ מַלְקִיטִין עַל הַחֶבֶל וְנוֹתְנִין פֵּיאָה מִכָּל אוֹמָן וְאוֹמָן.
Traduction
On ne doit pas couper la pea avec des faux, ni l’extraire à coups de hache, de crainte qu’il n’y ait des rixes dangereuses parmi les pauvres. Trois fois par jour, le matin, à midi et avant le soir, les pauvres peuvent demander leur part au propriétaire (228)''Selon Maïmonide, il s'agit des demandes; mais, selon le Talmud, le propriétaire est tenu de se présenter.''. Selon R. Gamliel, on a fixé ce nombre, pour que le propriétaire ne se présente pas moins souvent; et, selon R. aqiba, pour qu’il ne le dépasse pas. Chez les gens de Beth-Nemer (Jos 13, 27), on divisait la moisson en séries, par une corde, et on laissait la pea sur chaque portion ainsi délimitée (229)De cette façon, les pauvres, sans attendre, prélevaient de suite leur part. Littéral: de chaque sillon ugmos (avec ellision du g.
Pnei Moshe non traduit
מתני' פאה אין קוצרין אותה במגלות. שקוצרין בהם חטין ושעורין:
בקרדומות. הן הברזלים גדולות עקומים שקוצרין בהן שיפון ושבולת שועל:
כדי שלא יכו איש את רעהו. כשיבואו לידי קטטה:
שלש אבעיות ביום. אבעיות מל' נבעו מצפוניו הוא כדקאמר בגמ' ובג' זמנים אלו הב''ה נגלה ונראה בתוך שדהו שיבאו עניים ויקחו:
בשחר וכו'. מפר שיש שבאין בשחר וכו' כדמפרש בגמ':
אלא כדי שלא יפחתו. מג' זמנים הללו ור''ע ס''ל שלא יוסיפו והלכה שלא יפחתו ושלא יוסיפו כ''א בג' זמנים אלו נותנין הפאה וצריך שיהא הבעה''ב נגלה בכל ג' זמנים הללו לפי שאין לעניים ליטול פאה שלא מדעת בעה''ב כדתני בתוספתא פ''ב:
של בית נמרה. שם מקום כדכתיב את בית נמרה:
היו מלקיטין על החבל. שהיו קושרים חבל בצד הקמה וקוצרים והולכים עד שיכלה החבל ומניחין פאה להחבל וחוזרין וקושרים וקוצרים ומניחין פאה והיינו מכל אומן ואומן כלומר מכל שורה ושורה דבר זה היו מזכירין אותם לשבח כדקאמר בגמ':
הלכה: מַהוּ אֹבָּעְיוֹת אָמַר רִבִּי בּוֹן דְּתֵימַר אֵיךְ נֶחְפְּשׂוּ עֵשָׂיו נִבְּעוּ מַצְפּוּנָיו.
Traduction
Que signifie le mot twy[ba de la Mishna? Il a le sens de présentation, dit R. Aboun, comme dans ce verset (Ab 1, 6): Comme Esaü a été fouillé, comme ses cachettes ont été découverts, w[bn (de même, le propriétaire doit se montrer).
Pnei Moshe non traduit
גמ' נבעו. נתגלו מצפיניו:
הלכה: יְאוּת אָמַר רִבִּי יְהוּדָה מַה טַעֲמָא דְרַבָּנָן. רִבִּי יוֹסֵי בְשֵׁם רַב רִבִּי חִזְקִיָּה רַב יְהוּדָה בְשֵׁם שְׁמוּאֵל כְּתִיב וְשָׁכַחְתָּ עוֹמֶר בַּשָּׂדֶה וְשָׁכַחְתָּ קָמָה אֶת שֶׁיֵּשׁ לוֹ שִׁכְחַת קָמָה יֵשׁ לוֹ שִׁכְחַת עֳמָרִין. וְאֶת שֶׁאֵין לוֹ שִׁכְחַת קָמָה אֵין לוֹ שִׁכְחַת עֳמָרִין.
Traduction
L’opinion que vient d’exprimer R. Juda est parfaitement juste. Quel est le motif des autres rabbins qui sont d’un avis contraire? C’est que, disent R. Yossé au nom de Rav, R. Hiskia et R. Juda au nom de Samuel, il est écrit (Dt 24, 19): si tu oublies des gerbes dans le champ; ces mots constituent le droit d’oubli pour le blé sur pied (233)Voir Sifri, fin de la section Ki-Thetsé.. Or, le droit d’oubli pour le blé sur pied entraîne aussi le droit d’oubli pour les gerbes; mais ce droit ne peut pas s’exercer lorsque le blé sur pied n’en était pas passible (lorsque, comme au présent cas, le propriétaire était idolâtre jusqu’à la moisson).
Pnei Moshe non traduit
גמ' יאות א''ר יודה ומ''ט דרבנן. דפטרי אף משכחה וקאמר ר' יוסי וכו' ושכחת קמה כלומר ודרשינן בשדה לרבות שכחת קמה:
את שאין לו שכחת קמה. כגון זה שבשעת שקצר נכרי היה ולא היה בשכחת קמה אינו ג''כ בשכחת העומרין:
הלכה: וְלָמָּה תַּנִּיתָהּ תְּרֵין זִימְנִין. רִבִּי יוֹנָה רִבִּי חִייָא רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי בְשֵׁם בַּר פְּדָיָה אַחַת לְמֵרוּחַ וְאַחַת לִשְׁלִישׁ. רִבִּי יוֹסֵי אָמַר רִבִּי בָּא וַחֲבֵרָיָא. חֲבֵרָיָא אָֽמְרֵי אַחַת לְמֵרוּחַ וְאַחַת לִשְׁלִישׁ. רִבִּי בָּא מְפָרֵשׁ בְּחַלָּה לְמֵירוּחַ. וּבְפֵיאָה בִשְׁלִישׁ.
Traduction
Pourquoi a-t-on enseigné deux fois (ici et au traité Halla) cette Mishna relative à la consécration des fruits? R. Yona, R. Hiya et R. Josué b. Levi répondent au nom de Bar-Padia, qu’il y a 2 périodes d’obligations de la dîme, l’une à l’amoncellement du blé, l’autre lorsque le blé n’est arrivé qu’au tiers de sa hauteur habituelle (239)A ce moment, on peut encore en manger un peu, non faire un repas complet, sans la rédimer.. Selon R. Yossé, R. Aba et ses compagnons diffèrent d’avis (pour l’application): ses compagnons disent qu’une fois il s’agit du cas où c’est antérieur à l’amoncellement et une autre fois lorsque cela s’est fait avant que le blé ait grandi d’un tiers de sa hauteur habituelle (sans indication plus précise); R. Aba au contraire indique qu’au traité Halla il s’agit de l’amoncellement, ici de la croissance.
Pnei Moshe non traduit
גמ' ולמה תניתתה תרין זמנין. הך כיוצא בו המקדיש פירותיו וכו' תנינן הכא ותנינן לה נמי בפ''ג דחלה ותרי זימני למה לי:
אחת למירוח ואחת לשליש כלומר חדא מתני' איירי בהקדיש פירות תלושין דבהן הולכין אחר גמר מלאכתן למעשרות והיינו מירוח שאם נתמרחו ביד הגזבר ואח''כ פדאן פטורין ואם פדאן קודם מירוח חייבין במעשרות וחדא מתני' איירי במקדיש פירות מחוברין לקרקע דבהן הולכין אחר הגעה לעונת המעשרות והיינו שליש כדתנן בפ''ק דמעשרות דעונת המעשרות בתבואה וזתים משהביאו שליש ואם פדאן עד שלא הביאו שליש ביד הגזבר חייבין ואם אחר שהביאו שליש ביד הגזבר פדאן פטורין:
ר' יוסי אמר ר' בא וחברייא. בהא דחבריא אמרי סתם אחת למירוח ואחת לשליש ור' בא מפרש לה הי מתני' איירי בהכי והי מתני' איירי באידך:
בחלה. במתני' דחלה איירי בתלושין ובהן הולכין אחר המירוח ובמתני' דפאה דהכא איירי במחוברין ובהן בשליש תליא מילתא וטעמא דהתם תני ברישא דהך כיוצא בו וכו' הקדישה עיסתה עד שלא גלגלה ופדאתה חייבת וכו' וכמו ברישא דאיירי בתלוש ובגמר מלאכה תליא מילתא דגלגול הוי גמר מלאכה לחלה ה''נ בסיפא במקדיש פירות תלושין איירי ובגמר מלאכתן והיינו מירוח תליא מילתא אבל הכא במתני' דפאה דאשכחן דבשליש תליא מילתא כדלקמן מוקמינן הסיפא דכיוצא בו וכו' במקדיש פירות מחוברין והולכין אחר שליש:
יִשְׂרָאֵל וְגוֹי שֶׁהָיוּ שׁוּתָפִין בְּקָמָה חֶלְקוֹ שֶׁל יִשְׂרָאֵל חַייָב וְחֶלְקוֹ שֶׁל גּוֹי פָּטוּר. רִבִּי חִזְקִיָּה בְשֵׁם רַב יִרְמְיָה בִּמְחוּלֶּקֶת.
Traduction
Si un israélite et un étranger idolâtre possèdent en commun (234)Tossefta, sur ce traité. du blé sur pied, la part de l’Israélite est soumise aux prélèvements dus, mais la part de l’idolâtre en est dispensée. – R. Hiskia dit au nom de R. Jérémie que c’est un point en discussion (235)''Selon remarque du commentaire d'Elie Fulda (dont Frankel ne parle pas), cette observation de R. Hiskia devrait se trouver plus loin, et il faut attribuer aux rabbins, en désaccord avec d'autres sages, l'avis dit à la fin de la Mishna suivante: '''' Si après avoir déclaré sacré le blé sur pied, on le rachète en gerbe, on est dispensé de tout ''''.'' (et d’après un autre avis, le tout est dispensé).
Pnei Moshe non traduit
ישראל וגוי וכו'. תוספתא היא בפ''ב:
במחלוקת. לאו ד''ה היא אלא במחלוקת היא שנויה כדגריס שם ר' ישמעאל אומר ישראל ועכו''ם שהיו שותפין בקמה פטור מן הפאה אימתי בזמן שהעכו''ם ממחא אבל אין העכו''ם ממחא חייב בפאה דכל זמן שהישראל רוצה לקצור חלקו והעכו''ם מוחה בידו עד שיקצור הוא חלקו או שיקצור ואח''כ יחלקו ביניהן בתלוש לאו קצירך מקרי ואפי' חלק ישראל פטור מן הפאה אבל אם אין העכו''ם מוחה בידו לקצור חלקו חייב חלקו של ישראל בפאה:
בְּשַׁחַר וּבְחַצּוֹת וּבְמִנְחָה. בְּשַׁחַר מִפְּנֵי הַמֵּנִיקוֹת. וּבְחַצּוֹת מִפְּנֵי הַתִּינוֹקוֹת. וּבְמִנְחָה מִפְּנֵי הַנְּמוּשׁוֹת.
Traduction
Le matin, à midi et avant le soir.'' L’accès doit être libres aux pauvres le matin, à cause des femmes qui nourrissent (elles sont plutôt libres de sortir de bonne heure, pendant que l’enfant dort); à midi, à cause des enfants (c’est l’heure habituelle de leur sortie), et enfin vers le soir, pour les infirmes (230)Voir Babli, Baba Metsia 21b, et ci-après, ( 8, 1) ou retardataires (qui mettent un temps bien plus long pour arriver).
Pnei Moshe non traduit
בשחר מפני המניקות. שצריכות לאכול בתחילת היום:
מפני התינוקות. קטנים שאינם נעורים בבקר ואינם מגיעים להשדה עד חצי היום:
מפני הנמושות. הזקנים ההולכים על משענתם ואינם מגיעים להשדה עד זמן מנחה:
רַבָּן גַּמְלִיאֵל אוֹמֵר לֹא אָֽמְרוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא יִפְחֲתוּ וְאִם רָצָה לְהוֹסִיף מוֹסִיף. וְרִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר לֹא אָֽמְרוּ אֶלָּא שֶׁלֹּא יוֹסִיפוּ. הָא אִם רָצָה לִפְחוֹת אֵינוֹ פּוֹחֵת.
Traduction
Selon R. Gamliel, on a fixé ce nombre pour que le propriétaire ne se présente pas moins souvent.'' Il résulte de la déclaration de R. Gamliel que si le propriétaire veut bien se présenter encore plus souvent, cela lui est loisible. Au contraire, selon R. aqiba, il importe que le propriétaire ne dépasse pas ce nombre; mais il peut se présenter moins souvent.
שֶׁל בֵּית נָמֶר הָיוּ מַלְקִיטִין אוֹתָהּ עִם הַחֶבֶל וְנוֹתְנִין פֵּיאָה מִכָּל אוּמָן וְאוּמָן. תַּנִּי אַבָּא שָׁאוּל אוֹמֵר מַזְכִּירִין אוֹתָן לִגְנַאי וּמַזְכִּירִין אוֹתָן לִשְׁבָח. מַזְכִּירִין אוֹתָן לִגְנַאי שֶׁהָיוּ נוֹתְנִין פֵּיאָה אֶחָד מִמֵּאָה. וּמַזְכִּירִין אוֹתָן לִשְׁבָח שֶׁהָיוּ מַלְקִיטִין עַל הַחֶבֶל וְנוֹתְנִין פֵּיאָה מִכָּל אוּמָן וְאוּמָן.
Traduction
Chez les Gens de Beth-Nemer, on divisait la moissons en séries, par une corde, et on laissait la pea pour chaque portion ainsi délimitée.'' On a enseigné que, selon Aba-Shaoul, ce fait a été raconté à la fois comme blâme et comme éloge: le fait était blâmable, parce qu’il en résultait que l’on donnait une part de pea sur cent (au lieu d’un 60ème), et il était digne d’éloge en ce que l’on avait soin de délimiter la moisson en séries, au moyen d’une corde, et d’en laisser la pea pour chaque portion délimitée (pour que les pauvres attendent moins).
Pnei Moshe non traduit
מזכירין אותן לגנאי על דבר אחד שהיו נוהגין ליתן פאה אחד ממאה כתרומת מעשר ולא אחד מששים כדתנן פ''ק:
ומזכירין אותן לשבח וכו'. על דבר זה הוא לשבח לפי שהעניים לא היו צריכין להמתין עד שיכלו כל השדה:
תַּנִּי בְּשֵׁם רִבִּי שִׁמְעוֹן מִפְּנֵי חֲמִשָּׁה דְּבָרִים לֹא יִתֵּן אָדָם פֵּיאָה אֶלָּא בְסוֹף שָׂדֵהוּ. מִפְּנֵי גֶּזֶל עֲנִייִם. וּמִפְּנֵי בִיטּוּל עֲנִייִם. וּמִפְּנֵי הָרַמָּאִין. וּמִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן. וּמִשּׁוּם שֶׁאָֽמְרָה תוֹרָה לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָֽׂדְךָ. מִפְּנֵי גֶּזֶל עֲנִייִם כֵּיצַד שֶׁלֹּא יִרְאֶה אָדָם הַשָּׁעָה פְּנוּיָה וְיֹאמַר לִקְרוֹבוֹ עָנִי בֹּא וְטוּל לָךְ אֶת הַפֵּיאָה. מִפְּנֵי בִיטּוּל עֲנִייִם כֵּיצַד שֶׁלֹּא יְהוּ עֲנִייִם יוֹשְׁבִין וּמְשַׁמְּרִין כָּל הַיּוֹם וְאוֹמְרִים עַכְשָׁיו הוּא נוֹתֵן פֵּיאָה עַכְשָׁיו הוּא נוֹתֵן פֵּיאָה אֶלָּא יֵלְכוּ וִילַקְּטוּ בְשָׂדֶה אֲחֶרֶת וְיָבוֹאוּ בִשְׁעַת הַכִּילּוּי. מִפְּנֵי הָרַמָּאִין כֵּיצַד שֶׁלֹּא יֹאמַר כְּבָר נָתַתִּי וִיהֵא בּוֹרֵר אֶת הַיָּפֶה וּמוֹצִיא אֶת הָרָע. מִפְּנֵי מַרְאִית הָעַיִן כֵּיצַד שֶׁלֹּא יְהוּ הָעוֹבְרִים וְהַשָּׁבִים אוֹמְרִים רְאוּ הֵיאַךְ קָצַר אִישׁ פְּלוֹנִי שָׂדֵהוּ וְלֹא הִנִּיחַ פֵּיאָה לָעֲנִייִם. וּמִשּׁוּם שֶׁאָֽמְרָה תוֹרָה לֹא תְכַלֶּה פְּאַת שָֽׂדְךָ.
Traduction
On a enseigné au nom de R. Simon: pour cinq causes on ne doit laisser la pea des pauvres qu’à l’extrémité du champ (231)''Tossefta, ibid. 1; Torath Cohanim, section Kedoschin; Babli, Shabat 23a.''; à cause du vol, à cause de la perte du temps ou dérangement inutile des pauvres, à cause de l’apparence, et enfin parce qu’il est écrit dans la Loi: tu ne détruiras pas l’angle de ton champ (c’est l’angle seul qui doit subsister). 1° A cause du vol des pauvres: pour qu’il n’arrive pas à un propriétaire, au moment favorable où il n’y a personne, de dire à un parent pauvre: ''Viens et prends toute la pea pour toi''. 2° A cause du dérangement inutile des pauvres: pour que les pauvres n’aient pas besoin de passer la journée à attendre, en se disant à chaque instant que l’on va leur distribuer la pea; il vaut mieux qu’ils puissent aller faire leur récolte dans un champ, et arriver dans l’autre à la fin de la moisson. 3° A cause de la fraude: que le propriétaire ne puisse pas dire l’avoir déjà remise, puis faire un triage, garder ce qui est bon et donner le mauvais. 4° A cause de l’apparence: il ne faut pas que les passants puissent supposer que l’on a terminé la moisson sans donner la pea aux pauvres (remise pendant le travail). Enfin, 5° un texte formel de la Loi le prescrit ainsi: tu ne moissonneras pas entièrement l’angle de ton champ.
Pnei Moshe non traduit
תני וכו'. בתוספתא פ''ק ושם גריס מפני ד' דברים:
את השעה קנוייה. כלומר פנויה וקנויה לו לעשות כן:
אָמַר רִבִי יָסָא אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן זוֹ בְגִיטִּין מַה שֶׁאֵין כֵּן בְּמַתָּנָה. רוּבָּהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן וְרוּבָּהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רוּבָּהּ דְּרִבִּי יוֹחָנָן מַה אִם מְצִיאָה שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה בָּהּ מִדַּעַת אַחֵר הֲרֵי הוּא זוֹכֶה בָהּ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת. מַתָּנָה שֶׁהוּא זוֹכֶה בָהּ מִדַּעַת אַחֵר לֹא כָּל שֶׁכֵּן. רוּבָּהּ דְּרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מַה אִם מַתָּנָה שֶׁאֵינוֹ זוֹכֶה בָּהּ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת הֲרֵי הוּא זוֹכֶה בָּהּ מִדַּעַת אַחֵר. מְצִיאָה שֶׁהוּא זוֹכֶה בָהּ בְּתוֹךְ אַרְבַּע אַמּוֹת לֹא 22a כָּל שֶׁכֵּן.
Traduction
La règle relative aux 4 coudées, dit R. Yossa au nom de R. Yohanan, s’applique à la validation des actes de divorce (226)La Mishna de (Gitin 8, 2), dit: si à une femme qui se trouve dans la rue on jette un acte de divorce, il n'est pas valable s'il tombe plus près de l'homme, mais il l'est s'il tombe près d'elle, à moins de 4 coudées., non aux donations(il ne suffit pas de les jeter dans cet espace pour qu’il y ait don). Mais l’assertion de R. Yohanan et celle de R. Simon b. Lakish aboutissent chacune à une conclusion plus étendue. Voici comment raisonne R. Simon b. Lakish: si une trouvaille, dans la possession de laquelle on n’a pas été mis par la volonté d’autrui, est acquise par le simple fait de ce qu’elle se trouve dans l’espace des 4 coudées environnantes, à plus forte raison doit-il en être de même pour les dons, provenant d’autrui. R. Yohanan, au contraire, raisonne ainsi: si un objet donné, qui n’est pas acquis par le simple fait de ce qu’il se trouve dans les 4 coudées environnant le destinataire, peut avoir été acquis par la volonté d’autrui, à plus forte raison doit-il en être de même pour la trouvaille que l’on acquiert dans les 4 coudées environnantes.
Pnei Moshe non traduit
זו בגיטין. התם בהזורק קאי ואגב הא דלעיל מייתי לה נמי הכא דתנינן התם היתה עומדת ברה''ר וזרקו לה קרוב לה מגורשת והיינו בד''א שלה כדמפרש לה שם ועלה קאמר ר' יסא בשם ר' יוחנן זו בגיטין דד''א קונין לה משא''כ במתנה אין ד''א קונין לו:
רובה דר' יוחנן ורובה דרשב''ל. כלומר רבותא וחידוש יש בדבריהם מה שיש לתמוה ולהקשות על שניהם:
רובה דר''י זהו החידוש ומה שיש להקשות על דברי ר' יוחנן דקאמר ר' יסא משמיה דהא מדקאמר משא''כ במתנה ולא קאמר נמי ובמציאה דהא שמעינן לר' יוחנן בפ' שנים אוחזין והבאתי לעיל דפליג אר''ל וס''ל דאין ד''א קונין במציאה בכ''מ עד שתפול לתוך ידו וע''כ לומר דאמוראי נינהו ואליבא דר''י דר' יסא משמיה ס''ל דלא פליג ר' יוחנן אר''ל במציאה כ''א במתנה ס''ל דאין ד''א קונין לו והשתא קשיא ולאו ק''ו הוא:
מה אם מציאה. שאין דעת אחרת זוכה לו ד''א שלו קונין לו מתנה דדעת אחרת מקנה וזוכה לו לא כ''ש דד''א יהו קונין לו:
רובה דר''ש בן לקיש. וכן קשיא על דר''ל בהא דאמר לקמן בהלכה ו' אין אדם זוכה לחבירו במציאה דס''ל המגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו ואמאי והא ק''ו הוא:
מה אם מתנה שאינו זוכה בה בתוך ד''א. דהא לא אשכחן דפליג על ר' יוחנן במתנה הרי הוא זוכה בה מדעת חבירו מציאה שד''א קונין לו כדאמר ר''ל לעיל לא כ''ש יזכה לו חבירו:
הָתִיב רִבִּי זְעִירָא קוֹמֵי רִבִּי יָסָא וְהָתַנֵּינָן וְכֵן לְעִנְיָן הַקִּידּוּשִׁין. אָמַר לֵיהּ הִיא גִּיטִּין הִיא קִידּוּשִׁין. וְהָתַנֵּינָן וְכֵן לְעִנְיָן הַחוֹב. אָמַר לֵיהּ שֶׁכֵּן אִם אָמַר לֵיהּ זֹרְקֵהוּ לַיָּם וִיהֵא מָחוּל לָךְ מָחוּל לוֹ. מֵעַתָּה אֲפִילוּ קָרוֹב לְלֹוֶה זָכָה הַלֹּוֶה. וְתַנֵּינָן קָרוֹב לַלֹּוֶה הַלֹּוֶה חַייָב שֶׁכֵּן אִם אָמַר לַיהּ זֹרְקֵהוּ עַד שֶׁיִּכָּנֵס לִרְשׁוּתִי וַעֲדַיִן לֹא נִכְנַס בִּרְשׁוּתוֹ. אָמַר רִבִּי אַבָּהוּ כָּל אִילֵּין תֲתוּבָתָה דַּהֲוָה רִבִּי זְעִירָא מָתִיב קוֹמֵי רִבִּי יָסָא. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ מוֹתִיב קוֹמֵי רִבִּי יוֹחָנָן מְקַבֵּל מִינֵיהּ פָּתַר לֵיהּ בְּאִילֵּין פִּיתְרָיָא.
Traduction
Mais, objecta R. Zeira devant R. Yassa, n’a-t-on pas dit (dans cette même Mishna, qu’il en est de même (pour l’espace) si l’on a jeté un contrat de mariage? (N’est-ce pas contraire à sa conclusion?) -C’est que, fut-il répondu, les contrats de divorce ou de mariage se ressemblent sous ce rapport. -Mais n’a-t-on pas enseigné aussi qu’il en est de même pour les actes de dettes contractées (227)Lorsque cet acte, après avoir été jeté, se trouve perdu ou brûlé, il appartient à celui qui en était le plus proche.? -C’est différent, lui fut-il répondu (il ne s’agit pas de la distance), et si le créancier rend l’engagement au débiteur, en lui disant: ''tu peux le jeter à l’eau, je t’en fais grâce'', la dette est annulée. Puisqu’il en est ainsi, au cas où la créance se trouverait auprès du débiteur, celui-ci devrait être considéré comme le possesseur; et pourtant l’on enseigne qu’en ce cas le débiteur continue à rester engagé? (N’y a-t-il pas là contradiction?) Non, c’est qu’au moment où le débiteur disait au créancier: ''Jette l’acte dans ma propriété, dans ma limite légale de possession'', l’acte ne s’y trouvait pas encore (il restait donc débiteur). R. Abahou dit:toutes les objections présentées par R. Zeira devant R. Yossa l’ont été par R. Simon b. Lakish devant R. Yohanan, qui les accueillait (vu leur peu de gravité); et il y a été répondu par les observations qui précèdent.
Pnei Moshe non traduit
והא תנינן. שם בפ' הזורק.
וכן לענין הקידושין דד''א קונין וקס''ד דקידושין כמתנה הם וקשיא על ר' יסא בשם ר' יוחנן:
היא גיטין היא קידושין. דין אחד להן דרחמנא אקשינהו דכתיב ויצאה והיתה מקיש הויה ליציאה:
והתנינן. שם.
וכן לענין החוב. ומ''ש מתנה מן החוב:
א''ל שאני חוב שכן אם א''ל זרקהו לים. כלומר דס''ד דבהכי מיירי התם שא''ל המלוה זרקהו לים ובזה יהא מחול לך והלכך קרוב למלוה בד''א שלו פטור הלוה:
מעתה אפי' קרוב ללוה. ואי דמיירי דא''ל זרוק קרוב לים ותיפטר א''כ אפי' קרוב ללוה ונאבד יזכה הלוה ויפטר ואנן תנינן שם קרוב ללוה הלוה חייב:
שכן אם אמר וכו'. כלומר דמשני דהכי קאמינא דמיירי שאמר לו זרוק חובי ובתחלה שיכנס לרשותי והלכך בעינן שיכנס בתחילה לרשות המלוה ואם אח''כ נאבד פטור הלוה אבל אם קרוב ללוה הוא עדיין לא נכנס לרשות המלוה והלכך חייב הלוה.
כל אלין תתובתה. כל אלו הקושיות ממתני'.
דהוה מותיב ר' זעירא לפני ר' יסא כן היה ג''כ מקשה ר''ל לר''י בעצמו על הא דאמר במתנה אין ד''א קונין וקיבל ר''ל מן ר''י כל הני פתרי ושינויי דשני ליה ר' ייסא לר' זעירא:
Peah
Daf 22b
משנה: מִי שֶׁלִּיקֵּט פֵּיאָה וְאָמַר הֲרֵי זוּ לְאִישׁ פְּלוֹנִי עָנִי רִבִּי לִעֶזֶר אוֹמֵר זָכָה לוֹ. וַחֲכָמִים אוֹמְרִים יִתְּנֶנָּהּ לְעָנִי הַנִּמְצָא רִאשׁוֹן. הַלֶּקֶט וְהַשִּׁכְחָה וְהַפֵּיאָה שֶׁל נָכְרִי חַייָב בְּמַעֲשֵׂר אֶלָּא אִם כֵּן הִבְקִיר.
Traduction
Si quelqu’un (qui n’est pas pauvre) recueille la pea et déclare vouloir la donner à tel ou tel pauvre, il peut lui donner cette destination, selon R. Eliézer; mais, selon les autres sages, il faut qu’il la remette au premier pauvre présent. Le glanage, la gerbe oubliée et la pea du champ d’un païen (241)Le Talmud dit en quel cas cela a lieu. Voir Gitin 44a. sont passibles du droit de dîme (comme ses autres biens), à moins que le propriétaire n’en ait abandonné les produits (tout ce qui est abandonné en est dispensé (242)Comp. (6, 1). Ce qui est amassé par les fourmis dans leurs trous, appartient au propriétaire, aussi longtemps que les épis sont sur pied (jusque-là, les pauvres n’y ont pas encore droit). Après que la moisson a été effectuée, les grains supérieurs (dont la chute est récente) appartiennent aux pauvres. Mais les inférieurs (de provenance antérieure) appartiennent au propriétaire. Selon R. Meir, le tout est aux pauvres, car ce qui est douteux leur revient.
Pnei Moshe non traduit
מתני' ר' אליעזר אומר זכה לו. פלוגתא דר''א ורבנן בעשיר שלקט את הפאה כדי לזכות בה לעני דר''א סבר אמרינן תרי מיגו חדא מיגו דאי בעי מפקיר לנכסיה והוי עני וחזי ליה השתא נמי חזי ליה ומיגו דאי בעי זכי לנפשיה זכי נמי לחבריה ורבנן סברי חד מיגו אמרינן תרי מיגו לא אמרינן אבל מעני לעני ד''ה זכה לו והלכה כחכמים:
הלקט והשכחה והפאה של נכרי. שהפריש והואיל ואין הנכרי חייב בלקט ושכחה ופיאה הוו להו כשאר תבואה של נכרי וחייב במעשרות וקסבר האי תנא דאין קנין לנכרי בא''י להפקיע מן המעשרות ובגמ' מפרשינן לה:
אא''כ הפקיר. לעניים ולעשירים כדין הפקר והפקר פטור מן המעשר:
הלכה: רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אוֹמֵר בְּבַעַל הַבַּיִת עָשִׁיר נֶחְלְקוּ. אֲבָל בְּבַעַל הַבַּיִת עָנִי מֵאַחַר שֶׁהוּא רָאוּי לִיטוֹל זָכָה.
Traduction
Selon R. Josué b. Levi, la discussion rapportée par la Mishna, entre R. Eliézer et les autres sages, s’applique au cas où le propriétaire qui a cueilli est riche (243)Puisqu'il n'a pas le droit sur la Pea il ne peut pas la transmettre à autrui.; mais au cas où le propriétaire serait pauvre, il pourrait donner à la pea telle destination qu’il voudrait, puisqu’il est dans le cas de se l’approprier lui-même (244)''Babli, Gitin 11b; Baba Metsia 9b.''.
Pnei Moshe non traduit
גמ' בבעל הבית עשיר נחלקו וכו' כדפרישית במתני':
מאחר שהוא ראוי ליטול. לעצמו זכה נמי לחבריה:
אָמַר רִבִּי זְעִירָא רִבִי לָֽעְזָר לַחֲבֵירוֹ וְרִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי שְׁלָשְׁתָּן אָֽמְרוּ דָבָר אֶחָד. רִבִּי לָֽעְזָר דְּאָמַר רִבִּי זְעִירָא בְשֵׁם רִבִּי לָֽעְזָר אָדָם זָכָה לַחֲבֵירוֹ בִמְצִיאָה. רִבִּי יוֹחָנָן דְּתַנֵּינָן תַּמָּן מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַקְּטַנִּים עַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הַכְּנַעֲנִים מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלּוֹ. מְצִיאַת בְּנוֹ וּבִתּוֹ הַגְּדוֹלִים וְעַבְדּוֹ וְשִׁפְחָתוֹ הָעִבְרִים מְצִיאַת אִשְׁתּוֹ שֶׁגִּירְשָׁהּ אַף עַל פִּי שֶׁלֹּא נָתַן לָהּ כְּתוּבָתָהּ הֲרֵי אֵלּוּ שֶׁלָּהֶן. אָמַר רִבִּי יוֹחָנָן בִּשְׁאֵינָן טְפוּלִין. אֲבָל אִם הָיוּ טְפוּלִין לַאֲבִיהֶן מְצִיאָתָן שֶׁלּוֹ. רִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי דְּרִבִּי יְהוֹשֻׁעַ בֶּן לֵוִי אָמַר בְּבַעַל הַבַּיִת עָשִׁיר נֶחְלְקוּ. אֲבָל בְּבַעַל הַבַּיִת עָנִי מֵאַחַר שֶׁהוּא רָאוּי לִיטוֹל זָכָה.
Traduction
Au dire de R. Zeira, R. Elazar et R. Yohanan et R. Josué b. Levi, expriment tous les trois des opinions analogues: 1° R. Elazar; car R. Zeira dit au nom de R. Elazar que l’on peut faire acquérir à autrui une trouvaille (de même, ici, transmettre la pea à un pauvre). 2° R. Yohanan; car on a enseigné ailleurs (245)Mishna, IVe partie, même traité, (1, 5): ''La trouvaille faite par un fils ou une fille mineurs, par l’esclave ou la servante cananéenne, ou enfin par la femme, appartient au chef de famille; mais la trouvaille faite par le fils ou la fille majeurs, ou par des domestiques hébreux, ou par une femme répudiée, bien qu’elle n’ait pas encore reçu le montant de sa dot ou du contrat, appartient à celui qui l’a trouvée.'' Or, cette dernière règle, dit R. Yohanan, ne s’applique qu’aux enfants majeurs qui ne feraient pas partie de la maison et de la table de leur père; mais, au cas affirmatif, la trouvaille faite par eux appartient au père (elle peut donc être transmise à autrui). 3° R. Josué b. Levi; car, selon lui, la discussion rapportée par notre Mishna s’applique au cas où le propriétaire est riche; mais au cas où le propriétaire serait pauvre, il pourrait donner à la pea telle destination qu’il voudrait, puisqu’il est dans le cas de se l’approprier lui-même.
Pnei Moshe non traduit
ר' לעזר לחבירו. כלומר מה דס''ל לר' אלעזר בדין זיכה במציאה לחבירו כדאמר לקמן ור' יוחנן וכו' כולהו אמרי דבר אחד.
דתנינן תמן. בפ''ק דב''מ הלכה ה' מציאת בנו ובתו הגדולים הרי אלו שלהן וא''ר יוחנן התם עלה דדוקא בשאינן טפולין לאביהם שאינם סמוכים על שלתנו אבל אם היו סמוכים על שלחנו מציאתן שלו ואע''פ שגדולים הן אלמא דמזכה הוא לאביו בהגבהה שלו:
ר' יהושע בן לוי. כדאמרן:
22b מַתְנִיתִין דְּרִבִּי עֲקִיבָה דְּרִבִּי עֲקִיבָה אָמַר אַחַר שְׁלִישׁ הָרִאשׁוֹן אַתְּ מְהַלֵּךְ. וְאִיתְפַּלְּגוּן שָׂדֶה שֶׁהֱבִיאָה שְׁלִישׁ לִפְנֵי גּוֹי וּלְקָחָהּ מִמֶּנּוּ יִשְׂרָאֵל רִבִּי עֲקִיבָה אוֹמֵר פָּטוּר וַחֲכָמִים אוֹמְרִין בְּתוֹסֶפֶת חַייָב. מַיי כְדוֹן. תִּיפְתָּר כְּרִבִּי עֲקִיבָה (בְּמֵירוּחַ) [בְּמַחְלוֹקֶת]. וּכְדִיבְרֵי הַכֹּל בְּקוֹצֵר מִיַּד.
Traduction
Notre Mishna (parlant de dispense en cas de coupe par le trésorier) se conforme à l’avis de R. aqiba, lequel dit qu’il faut toujours se diriger d’après le premier tiers de la croissance (pour ce motif, les parts sont dues aux pauvres en cas de rachat antérieur à la période des obligations de la dîme). Or, il y a une divergence d’opinions à ce sujet (240)Voir même série, (Maaserot 5, 4) ( 51 col. d).: si un champ, après être arrivé au tiers de sa maturité, en la possession d’un étranger idolâtre, a été acquis par un Israélite, ce dernier, selon R. aqiba, est dispensé de donner les prélèvements légaux pour le surcroît de valeur survenu après l’acquisition (on se dirige d’après l’état du champ pendant le premier tiers de sa croissance); selon les autres sages, au contraire, les autres parts sont soumises à l’obligation en raison de l’augmentation. Quelle est finalement la règle à suivre (pour savoir si c’est l’avis des sages, ou celui de R. aqiba qui prédomine)? On peut justifier notre Mishna, selon R. aqiba, en cas d’amoncellement par celui qui rachète (le premier tiers ayant grandi pendant la consécration); et on peut l’expliquer selon tous, au cas où la moisson a eu lieu de suite après le rachat (sans qu’il y ait augmentation).
Pnei Moshe non traduit
ומתני' דר''ע. וכן הוא בפ''ג דחלה וסיומא דמילתא היא כלומר ומוקמינן לרישא דמתני' הקדיש קמה כר''ע דשמעינן ליה דאמר אחר שליש הראשון אתה מהלך כדאמר לקמן בשדה עכו''ם וה''ה נמי לענין הקדש והלכך הך סיפא דהכא נמי במחוברין איירי ואחר שליש כדאמרן:
דאתפלגון. דאשכחן דפליגי בהא ר''ע ורבנן:
שדה שהביאה שליש לפני עכו''ם. כשהיתה ביד העכו''ם הביאה שליש ואח''כ לקחה ממנו ישראל:
ר''ע אומר פטור. אף התוספת שניתובף ביד ישראל פטור מן הפאה ומן המעשרות וחכמים מחייבין בתוספת שהוסיפה ביד הישראל:
מאי כדון. מסקנא דמילתא היא כלומר והשתא היכי מוקמינן להמתני' אם בשהביאה שליש ביד הקדש או לא. וה''ג כמו שגורס בפ''ג דחלה בהלכה ג'. תפתר או כר''ע במחלוקת או כדברי הכל בקוצר מיד. כלומר או דמוקמינן להמתני' במחלוקת ובשהביאה שליש ביד הגזבר או לא תליא מילתא וכר''ע דאמר אחר השליש אתה מהלך והיינו לר' בא דמפרש דסיפא דמתני' דהכא במחוברין איירי והולכין אחר שליש וא''כ מוקי לרישא דמתני' ג''כ בגוונא דהולכין אחר שליש ואתייא כר''ע:
או כדברי הכל בקוצר מיד. כלומר או דמפרשינן. להרישא דמתני' דלאו בהבאת שליש ביד הקדש עסקינן אלא בקמה גמורה ועומדת ליקצר מיד עסקינן. ולד''ה בקצירה תליא מילתא שאם הקדיש קמה העומדת ליקצר וקצרה הגזבר אפי' מיד ואח''כ פדאה פטורה מן הפאה דבשעת הקצירה של הקדש היתה ואם פדאה כשהיא קמה חייבת ובהא כ''ע מודו והשתא סיפא דמתני' כיוצא בו וכו' נמי לאו מוכרחא היא לאוקמי בפירות מחוברין ובהו בהבאת שליש תליא מילתא לענין מעשר לכ''ע אלא דאיכא למימר דבפירות תלושין מיירי הכא ובגמר מלאכה והיינו מירוח תליא מילתא וזהו כחברייא דקאמרי סתם אחת למירוח ואחת לשליש ולדידהו איכא לאוקמי דמתני' דהכא בלמירוח איירי ורישא וסיפא כדברי הכל אתיא:
תַּנִּי הַשּׂוֹכֵר אֶת הַפּוֹעֵל לַעֲשׂוֹת עִמּוֹ בְּכָל מְלָאכָה מְצִיאָה שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ בְּעֵי רָצָה לַחְזוֹר חוֹזֵר בּוֹ. וְאַתְּ אָמַר מְצִיאָה שֶׁל בַּעַל הַבַּיִת. רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אָמַר רִבִּי יָסָא מַקְשֵׁי מַה צוּרְכָה לְהַהִיא דְאָמַר רִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ וְלָא נָן שְׁמִיעַ דָּמַר רִבִּי יַעֲקֹב בַּר אָחָא אִיתְפַּלְּגוּן רִבִּי יוֹחָנָן וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ. רִבִּי יוֹחָנָן אָמַר אָדָם זוֹכֶה לַחֲבֵירוֹ בִמְצִיאָה. וְרִבִּי שִׁמְעוֹן בֶּן לָקִישׁ אָמַר אֵין אָדָם זוֹכֶה לַחֲבֵירוֹ בִמְצִיאָה.
Traduction
Or, l’on a enseigné: si l’on engage un ouvrier pour accomplir tous les travaux d’une journée dont on a besoin, les trouvailles de cet ouvrier appartiennent de droit au propriétaire. R. Simon b. Lakish demanda: comment, d’une part, dit-on que si cet ouvrier veut renoncer à son travail après une demi-journée, il le peut (246)Il est donc, pour ainsi dire, à son compte personnel., et d’autre part, dit-on que la trouvaille appartient au propriétaire? (Il en résulte donc que R. Yohanan diffère d’avis). A quoi bon cette objection (et déduction) de R. Simon b. Lakish, pour justifier la divergence d’avis; nous avons déjà appris plus explicitement que, selon R. Jacob bar Aha, il y a divergence d’opinions entre R. Yohanan et R. Simon b. Lakish: selon R. Yohanan, on peut faire acquérir une trouvaille à autrui (et de même l’ouvrier peut la transmettre au propriétaire); selon Resh Lakish, au contraire, on ne peut pas faire acquérir une trouvaille à autrui.
Pnei Moshe non traduit
ר' שמעון בן לקיש בעי. על האי ברייתא הלא הפועל אם רצה לחזור בו חוזר דקיי''ל פועל חוזר אפי' בחצי היום ואת אמר מציאתו של בעה''ב בתמיה הא כאחר דמי וס''ל לר''ל דהמגביה מציאה לחבירו לא קנה חבירו:
ר' יעקב בשם ר' יסא מקשי. על זה דמייתי להא דבעי ר''ל על הברייתא ולהשמיענו מכלל דבריו דס''ל דלא קנה חבירו ומה צורכה לההיא דר''ל הא בפירוש אמר כן דולא כן שמיע לן מהאי פלוגתא דפליגי ר''י ור''ל בהדיא כדמסיק ר' יעקב למילתי':
רִבִּי רְדִיפָה אִיתְפַּלְּגוּן רִבִּי יוֹנָה וְרִבִּי יוֹסֵי. חַד אָמַר הָרָאוּי לִיטּוֹל זָכָה. וְחַד אָמַר הָרָאוּי לִיתֵּן זָכָה. מָן דָּמַר הָרָאוּי לִיטּוֹל כָּל שֶׁכֵּן לִיתֵּן. מָן דָּמַר הָרָאוּי לִיתֵּן הָא לִיטּוֹל לֹא.
Traduction
R. Redifa dit que R. Yona et R. Yossé diffèrent d’avis sur ce qui suit (247)Cf. ci-après, (Maasser Sheni 5, 6) fin.: selon l’un, celui-là seul qui a le droit de prendre cette part légale (le pauvre) peut aussi la transmettre à autrui; d’après l’autre, celui qui est en mesure de la donner (le riche propriétaire) peut aussi la transmettre. Il en résulte donc, d’après celui qui admet que la faculté de pouvoir donner (celle du riche) est une condition pour la transmission, qu’il en est de même, à plus forte raison, pour celui qui peut prendre (ou le pauvre).
Pnei Moshe non traduit
רבי רדיפא אמר איתפלגון וכו'. האי פלוגתא בעלמא קאי דפליגי במזכה לאדם אחד איזה דבר ע''י אחר והכי פירושא:
חד אמר הראוי ליטול זכה. כלומר שצריך זה הזוכה שיהא גם הוא ראוי ליטול אותו הזכות בעצמו אם היו מזכין לו ואז יכול הוא לקבל כדי לזכות לאדם זה שמזכין עכשיו על ידו:
וחרנה. ואידך אמר הראוי ליתן זכה ומפרש ואזיל למילתיהו:
מ''ד הראוי ליטול כ''ש ליתן. כלומר דהא ודאי פשיטא היא דאם שיהא הוא ראוי ליטול בעינן מכ''ש שצריך שיהא הוא ראוי ליתן ולזכות אותו דבר למי שמזכין על ידו והאי מילתא דממילא שמעינן לה לא היה צריך להשמיענו אלא משום דהאי מ''ד לא הוי הכי דלא קפיד אלא אחדא והיינו שיהא ראוי ליתן הלכך נקט להא אליבא דמ''ד קמא ואע''ג דפשיטותא היא:
מ''ד הראוי ליתן הא ליטול לא. כלומר אבל להאי מ''ד לא בעינן אלא שיהא ראוי ליתן על ידו ולזכות לזה שמזכין על ידו הא ליטול לא בעינן אלא אע''פ שהוא אינו ראוי ליטול אותו הזכות בעצמו אם היו מזכין לו אפ''ה יכול הוא לקבל כדי לזכות לאותו אדם שמזכין על ידו:
Textes partiellement reproduits, avec autorisation, et modifications, depuis les sites de Torat Emet Online et de Sefaria.
Traduction du Tanakh du Rabbinat depuis le site Wiki source